צלצולי פעמונים

מבוא כללי

צלצולי פעמונים הוא שיר הנושא מתוך אלבום ה"קאמבק" של אהובה עוזרי ז"ל, שיצא בשנת 1999 – לאחר קריירה ארוכה, אך מקוטעת, שהתחילה בשנת 1975. למרות שהאלבום יצא בזמן שבו המוזיקה המזרחית פרצה לראשונה למיינסטרים הישראלי, הוא אינו נחשב כדוגמה מייצגת למוזיקה המזרחית הפופולרית של שנות ה־90; אלבום זה, שהיה למצליח ביותר של אהובה עוזרי – מסחרית וביקורתית – דומה יותר בסגנונו המוזיקלי ובתכניו לסגנון המכונה "מוזיקת עולם".¹ כשנה לאחר צאת האלבום אובחנה עוזרי כחולה בסרטן הגרון, ונאלצה לעבור ניתוח להסרת מיתרי הקול. צלצולי פעמונים הפך עם השנים לשיר המצליח והפופולרי ביותר שלה.

תעודת הזהות של השיר

ביצוע: אהובה עוזרי
כותב: אהובה עוזרי, יאיר מדינה לוי
מלחין: אהובה עוזרי
מעבד: משה דעבול
סוגה: מוזיקה מזרחית, מוזיקת עולם
שנת היצירה: 1999

כלי נגינה: בולבול טרנג, גיטרה חשמלית, גיטרה אקוסטית, בס חשמלי, בוזוקי, עוד, כינור, קלידים, דרבוקה, ניי, קלרינט טורקי, קאוואל, דרבוקה, תוף מסגרת, כלי הקשה

מילות השיר

צלצולי פעמונים
בתוך ליבי מהדהדים
על אם הדרך בי פוגש
ליבי הומה ומתרגש
עודני כאן למענך
דמותך הולכת ומתרחקת
כאן אני אל מול ביתך
דמותך הולכת ומתרחקת
כאן אני אל מול ביתך

עיניי זלגו דמעות של אושר
חיי היו ימים של בוסר

היינו יחד זוג תמימים
קצת שובבים מעט שונים
חיוך גומה בוער בי אש
מלטף קצת מתבייש
הולך אדם הזמן חולף
דמותך הולכת ומתרחקת
כאן אני אל מול ביתך

עיניי זלגו דמעות של אושר...

דיון במילות השיר

מילות השיר מתארות מערכת יחסים רומנטית עם דמות של גבר אהוב. הדוברת נזכרת בדמותו של האהוב ובמערכת היחסים עימו לאורך השיר – אותה היא מתארת בחיבה ובגעגועים ממרחק השנים שחלפו, וכל זאת בנימה מהורהרת, שמבליטה את היותם של החיים והאהבה בני חלוף וארעיים. השיר מכיל מספר מועט, יחסית, של מילים, והוא בעל שורות קצרות ברובן. ניתן לומר שכתיבת המילים מינימליסטית וחסכונית, אך אין בכך כדי לטעון שהכתיבה דלה; ההיפך הוא הנכון: הצמצום והדייקנות בבחירת המילים יחד עם העיסוק בנושאים של רגשות וזמן מייצרים ריבוי משמעויות ורבדים בשיר.

בשורות הפותחות את הבית הראשון מתארת הדוברת את התרגשותה בעת המפגש עם האהוב באמצעות הדימוי המרכזי בשיר – "צלצולי פעמונים / בתוך ליבי מהדהדים". יפה לראות כיצד הביטוי המטאפורי לתחושת ההתאהבות ("פרפרים בבטן"), מקבל אצל עוזרי תוכן שהוא גם מוזיקלי ( "צלצולי פעמונים"), גם מגולם בגוף ("בתוך ליבי") וגם מייצר תחושה של מרחב ("מהדהדים"). בשתי פראזות בנות חמש מילים, כבר נוצרת תחושה של אינטנסיביות רגשית – גופנית, גדולה, הולמת.

בהמשך הבית מתארת הדוברת את תחושותיה בזמן הפגישה עם דמות האהוב "על אם הדרך". בהעדר תיאורי נוף ומקום ספציפיים יותר בשיר, הביטוי "על אם הדרך" עשוי להתפרש באופן מילולי – כצומת של דרכים ראשיות, או באופן מטאפורי – כרגע של הכרעה או בחירה משמעותית בחיים. בשורה החמישית שלוש מילים בלבד – "עודני כאן למענך" – שמגלות לנו הרבה על הדרמה הרגשית שבמילות השיר. בשורה זו הדוברת רומזת על הזמן שחלף מאז פגישתה הראשונה עם האהוב: נדמה שזמן רב חלף כהרף עין, והיא עודנה כאן, בזמן הווה – "על אם הדרך" של אותו מפגש – עדיין חשה את אותה התרגשות ראשונית של ההתאהבות.

שתי השורות המסיימות את הבית ("דמותך הולכת ומתרחקת / כאן אני אל מול ביתך"), מהוות מעין תת־יחידה בתוך הבית: הן חוזרות על עצמן פעמיים בסוף הבית הראשון, וחוזרות שוב במדויק ובאותו אופן גם בסוף הבית השני. גם הלחן של השיר – ונעמוד על כך בהמשך – מדגיש את היותן של שורות אלה נפרדות, אך עדיין חלק מהבית עצמו, ולא יחידה עצמאית ונפרדת. תת־יחידה כזו, המופיעה בתחילת בתי השיר – או בסופם – נקראת רפרין (refrain).² בניגוד לשורות שפתחו את הבית, והציגו לנו את המפגש של הדוברת והאהוב – השורות המסיימות מתארות את פרידתם מנקודת מבטה של האוהבת: "דמותך הולכת ומתרחקת". בהרף עין עברנו מן הרגע של המפגש, של תחילת הקשר – אל סופו. שני רגעי הקיצון האלה, ההתחלה והסיום של מערכת יחסים, הם הטיפוסים הנפוצים ביותר של שירי אהבה במוזיקה הפופולרית, ולא במקרה – אלא בדיוק בשל האינטנסיביות הרגשית שלהם, המתפקדת כחומר גלם מנוסה ומוצלח.³ "צלצולי פעמונים" מצליח לייצר תנועה מתמדת, מתעתעת במידה מסוימת, בין שני הקטבים המנוגדים האלה.

גם הפזמון זז בין שני הקטבים האלה – בין "אושר" ל"בוסר". הפזמון מורכב משתי שורות בלבד ומזקק את הדרמה הרגשית של השיר כולו. בשורה הראשונה הדוברת מתארת את סערת הרגשות שהציפה אותה בעבר בעת המפגש עם אהובה (“דמעות של אושר”); בשורה השנייה היא מדברת מן ההווה, במבט לאחור על כל חייה, ומתארת תחושה של החמצה ("ימים של בוסר") – אולי ללמדנו שאותה אהבת נעורים לא התממשה בסופו של דבר? הניגוד בין ה"בוסר" לבין "דמעות של אושר" מייצר מתח רגשי; האושר כאן אינו רגעי וטהור, אלא כזה המלווה בבכי (דמעות), אולי מתוך הכרה בכך שהיופי של אותם ימים נובע דווקא מהיותם בני חלוף. הפזמון הוא הביטוי המזוקק ביותר של רגש הכמיהה המובע בשיר – האושר שלוב בעצב ובתחושת ארעיות, כאשר הפזמון מעניק תחושה של סיכום חיים שלמים על ידי צמד דימויים מנוגדים המגשרים בין העבר להווה.

הבית השני מעמיק את תיאור היחסים ומעניק להם אפיונים אנושיים וקונקרטיים יותר ("היינו יחד זוג תמימים / קצת שובבים מעט שונים"). השימוש בתארים "תמימים", "שובבים" ו"שונים" מחזק את תחושת ה"בוסר" מהפזמון, ומדגיש את הייחודיות של הקשר ביחס לסביבתו. הדימויים בשורות הבאות ("חיוך גומה בוער בי אש / מלטף קצת מתבייש") מחזירים את הדיון אל הגופני והאינטימי: ה"אש" של ההתאהבות נעצרת בליטוף מבויש, מה ששוב עשוי להעיד על אהבה בלתי ממומשת.

השורה האחרונה בבית היא שורה מכוננת שחורגת מהתיאור האישי אל עבר אמירה קיומית רחבה יותר ("הולך אדם הזמן חולף"). בארבע מילים אלה עוזרי מנסחת את אחד המבעים המרכזיים בשיר – חלוף הזמן ככוח טבע בלתי נמנע המכתיב את הקצב של חיי האדם. מיד לאחר מכן השיר חוזר במעבר חד אל הרפרין המוכר ("דמותך הולכת ומתרחקת / כאן אני אל מול ביתך"), ובכך נוצר קישור בין סוף הבית ובין הרפרין: הזמן החולף מתגלם בפרידה מהאהוב ומהבית המזוהה איתו. המבנה החזרתי הזה מנכיח שוב את המתח שנוצר בסוף הבית הראשון בין ההווה לעבר – מעין ניסיון של הדוברת להקפיא את רגע ההתאהבות בזמן באמצעות השיר בזמן שדמות האהוב מוסיפה להתרחק במרחב ובזמן.

לסיכום, הדיון במילות השיר חושף מלאכת מחשבת של צמצום. כותבי השיר מיישמים ביצירתם עקרונות של פשטות, צמצום, ישירות וחזרתיות ומצליחים בעזרתם לשרטט את המרחב שבין המפגש לפרידה; שבין החוויה הגופנית של ההווה לבין המבט הרטרוספקטיבי על העבר. המתח המתמיד בין ה"אושר" ל"בוסר", וההכרה בכך ש"הזמן חולף", ממקמים את השיר במרחב שבין יצירה על אהבה פרטית לבין קינה על ארעיות הקיום האנושי. האפקט הרגשי המצטבר ממילות השיר אינו נובע מתיאורים מפורטים, אלא דווקא מן הפערים שהמינימליזם מותיר לקוראים/ות ולמאזינים/ות למלא.

דיון ביקורתי/פרשני

הלחן של "צלצולי פעמונים" ניחן באופי עממי מצד אחד – ואוניברסלי מצד שני, ומבוסס ברובו על תנועה מלודית בצעדים. השיר מדגים היטב את סגנון ההלחנה של עוזרי, כמוזיקאית שחושבת קודם כל דרך המלודיה: על הניגון של המילים, על האופן שבן הן נפרשות ומתחברות לפראזות, ועל הזרימה הייחודית של כל פראזה לזו שבאה אחריה. סגנון ההלחנה הייחודי שלה קשור גם לכלי הנגינה המרכזי שלה – הבולבול טרנג: כלי מלודי ולא הרמוני,⁴ שמאפשר למנגן בו לשיר בזמן הנגינה, תוך כדי הכפלת המנגינה באמצעות הכלי (כפי שאכן נהגה עוזרי לעשות). החשיבה המלודית של עוזרי מולידה פראזות מלודיות מתמשכות וא-סימטריות, שחורגות מהפיסוק המרובע והצפוי, המקובל במוסיקה פופולרית.⁵

דוגמה לכך ניתן לראות בסופי הבתים, ברגע שבו מתחיל הרפרין. בין השורה האחרונה של הבית עצמו ("עודני כאן למענך") ובין השורה הראשונה של הרפרין ("דמותך...) מפרידה תיבה שמשקלה 5/4, כאשר שאר הבית שומר על משקל של 4/4 (ראו תיבה 16 בתווי השיר). הפעמה הנוספת הזו מתפקדת כמעין פסיק פנימי בתוך הבית, שמשהה ברגע את התקדמות הזמן – אך גם מחבר את הבית לרפרין, ומחזק את היותם יחידה אחת. תורמת לכך גם הקדנצה שבין הבית לרפרין – המסתיימת על הדרגה ההרמונית ה-V הדומיננטית, אשר נפתרת אל הטוניקה רק בתחילתו.⁶ הרפרין עצמו מסתיים בקדנצה מלאה מסוג iv-i אל הטוניקה (תיבות 23–24): סגירה הרמונית זו גם מחזקת את הטענה להיותו של הרפרין חלק מן הבית, ולא, נאמר, יחידה נפרדת המובילה אל הפזמון (prechorus). דוגמה נוספת לחופש המטרי בשיר נמצא בפזמון. הפזמון כולו גם הוא כתוב במשקל 4/4, אך לכל אחת משורותיו מתווספות שתי פעמות נוספות (ראו למשל תיבות 27, 32). תוספת זו נשמעת טבעית ואף הכרחית לזרימתה הנינוחה של המלודיה, ואם לא מנסים לעקוב אחר המשקל באופן מכוון – היא אינה בולטת לאוזן כפי ששינויים מטריים כאלה בולטים במקרים רבים אחרים. יש בכך מן העדות לגדולתה של עוזרי כמלחינה מן השורה הראשונה, אשר קשובה למבנה המטרי המיוחד החבוי במילים – ואינה ממהרת "לרבע" אותו בשביל שיתאים לתבנית השגורה.

יתכן שדמותה המורכבת, הצבעונית, והמסתורית של אהובה עוזרי כמו קוראת לנו כפרשנים לנסות ולהבין את מילות השיר לאור סיפור חייה הייחודי. המינימליזם המהודק במילים ובלחן של השיר עומד בניגוד מרתק לעושר הצלילי של העיבוד, והמכלול השירי מייצר אפקט רגשי עז וקורע לב. התחושה הזו תואמת את הדימוי הציבורי של עוזרי כפי שנשתמר בזכרון התרבותי – דמות המקוננת, זמרת הנשמה והדיכאון, כפי שכונתה כבר בתחילת דרכה. למרות זאת, עלינו לכבד את בחירתה לכתוב מתוך ריחוק אסתטי: בראיונות עימה הדגישה עוזרי כי השירים שהיא כותבת אינם עוסקים בחייה באופן אישי.⁷ השיר "צלצולי פעמונים" הוא יצירת מופת שהיא אפית ורחבת יריעה כשם שהיא חסכונית ומינימליסטית, באופן שמייתר לגמרי את הצורך בספקולציות רכילותיות ובפרשנויות אישיות כאלה ואחרות.

הערות ומקורות

1. אדוין סרוסי ומוטי רגב, מוסיקה פופולרית ותרבות בישראל (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2013), 338–341. לשם השוואה לסצנת מוזיקת העולם הישראלית, נציין כי "צלצולי פעמונים" יצא כשנה לפני אלבום הבכורה של "שוטי הנבואה"; כשנתיים לפני אלבום הבכורה של מוש בן ארי; וכארבע שנים לפני אלבום הבכורה של הפרויקט של עידן רייכל.
2. לקריאה נוספת על הרפרן, ראו אצל: Gotham, Mark, Kyle Gullings, Chelsey Hamm, Bryn Hughes, Brian Jarvis, Megan Lavengood, and John Peterson. "Verse-Chorus Form," In Open Music Theory, Version 2. VIVA, 2023, viva.pressbooks.pub.
3. ראו למשל: אדם יודפת, "אלף שירים ושיר : חמישה עשורים של שירי מזרחית ורוק בישראל – איפיון מוסיקלי" (דוקטורט, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2020), 87–90; 1. Aiden Yeh and Tzu-Ching Hung, "The Stages of Love, Songs, and a Band: A Corpus Discourse Analysis of One Direction’s Pop Albums," Advances in Language and Literary Studies 13, no. 1 (2022): 71, doi.org.
4. בניגוד לפסנתר או גיטרה, למשל – שני הכלים ההרמוניים המרכזיים בעזרתם מולחנים רוב השירים הפופולריים.
5. גם שי צברי מבחין בכך, ראו: שי צברי, "רק כשאהובה השתתקה," בתוך מהפכה של שמחה: מוזיקה ישראלית־מזרחית, ע' אופיר טובול (ראשון לציון: ידיעות ספרים,2024), 201.
6. קדנצה כזו מכונה בד"כ "חצי קדנצה" או "אתנח דומיננטי".
7. אהובה עוזרי - ראיון עם יעל אבקסיס (רוח מזרחית, 1993). YouTube, youtube.com.