ג'ו עמר, מחלוצי המוזיקה המזרחית בישראל, הציג בשנות החמישים של המאה העשרים מודל ייחודי לזמר ישראלי. מצד אחד, תפקידו כמורה לעברית במרוקו הקנה לו את האפשרות לכתוב ולהלחין בשפה העברית, והוא אכן היה מהראשונים ששרו מוזיקה מזרחית, מקורית, בעברית. דוגמה לכך הם השירים 'ברצלונה', 'שיר השיכור', ו'לשכת עבודה'.
מצד שני, עמר היה פייטן מוכר עוד במרוקו והתפרסם עם פיוטים כמו 'ישמח משה', 'יום זה לישראל', ו'צור משלו אכלנו'.1 עמר עלה ממרוקו לישראל בשנת 1956 וביצע את שתי הסוגות (פיוטים ושירים) באופן טבעי, זה לצד זה. שירי ה'חול' של עמר-חלקם מלאי הומור וחלקם מחאתיים הוצגו יחד עם פיוטים מבית הכנסת בהופעותיו ובתקליטיו. יתכן כי הדואליות (המסורתית) הזאת הגבירה באופן סינרגטי את ההשפעה ואת הפופולריות שלו בשני הז'אנרים, באופן שבו הקהל 'המסורתי' נחשף לשירים המקוריים, והקהל 'הצעיר'-לפיוטים. כך גם היה בתקליטון הראשון שלו שיצא בישראל בשנת 1958. התקליט, שיצא בחברת 'קוליפון', של האחים אזולאי הכיל בכל צד שני שירים - 'הריני שר' ושיר המחאה 'לשכת עבודה', זאת, לצד הפיוטים 'צורת עופר' ו'שלום לבן דודי'. האחרון הפך להיות אחד מהפיוטים המשפיעים והמבוצעים ביותר. חשוב לציין שהביצועים המגוונים לאורך השנים משקפים את השפעת הפיוט על המוזיקה המזרחית, ועל התרבות הישראלית בכללותה.2
תעודת הזהות של השיר
ביצוע: ג'ו עמר
מילים: שלמה אבן גבירול
לחן: עממי
אלבום: ג'ו עמר - שיר השיכור (אי.פי)
שנה: 1956
כלי נגינה (בגרסת האלבום 'הלהיטים הגדולים', 1976): גיטרה חשמלית, כלי הקשה, קאנון, כינורות.
ב'שלום לבן דודי' עמר שר אחת מגרסאות רבות של עדות שונות לפיוט זה של שלמה אבן גבירול. גם בתוך המסורות של יוצאי מרוקו בלבד יש מספר לחנים. לעומת לחנים בסולמות מרוקנים מסורתיים כמו חג'אז אלכביר וסיכא אלג'יר. נראה שהגרסה של עמר חדשה יותר. גרסה זו היא במקצב (מקסום) ומקאם (כורד) ערביים יותר. עובדה זו מרמזת על מקורו העממי של הלחן, כמו גם על כך שהמוזיקה המרוקנית העממית (שעבית) הושפעה מהמקצבים ומהסולמות הערביים. לפי פרופסור אדווין סרוסי הלחן אכן "לקוח משיר מרוקני ששמעו בבתי קפה, לא בבתי כנסת".3
ההקלטה של עמר נחשפה לקהל הרחב בתחנת הרדיו 'קול ישראל'. יוסף בן ישראל נהג להשמיע את השיר בזמן היחיד שהקדישה תחנה זו למוזיקה המזרחית - רצועת ה'פולקלור' שבתחילה הוקצה לה רבע שעה ביום, ובהמשך חצי שעה.4
הלחן של עמר מציג תבנית ריתמית אחת חוזרת למלודיה של השירה, ולמעשה זו התבנית של המקצב 'מקסום' (כלומר, אם נקיש בכל פעם שאנו שרים הברה בשיר, נתופף את מקצב זה בשלמותו). יתכן שבזכות הפופולריות של המקצב במוזיקה הים-תיכונית הפיוט התרחב מעבר לתחומי בית הכנסת - לבמות, לתקליטים ולחפלות.
החל משנות השבעים השיר הפך פופולרי ביותר במוזיקת הקסטות בזכות גרסה של צלילי העוד, שהם יצרו באותו מודל המשלב פיוטים יחד עם שירים פופולריים (בדומה לצלילי הכרם, זוהר ארגוב, חיים משה ועוד).
בשנות האלפיים האדוות של השיר ושל ג'ו עמר התרחבו לסגנונות נוספים. בשנת 2007 מאיר בנאי כלל גרסת רוק מזרחי לפיוט באלבום הפיוטים 'שמע קולי', וברי סחרוף ביצע אותו במופע 'אדומי השפתות' שהפך לאלבום. אלבום זה כלל גרסאות מקוריות ולחנים קיימים לשירי אבן גבירול. שני האלבומים בישרו על גל הרוק-פיוט, שבו אמני רוק, שחלקם אף נתפסו כחילוניים וכ'מרדנים', משלבים באלבומים ובהופעות פיוטים ודואטים עם פייטנים. בין אמנים אלה ניתן לציין את רונה קינן, מיכה שטרית, ערן צור ,אהוד בנאי, מיכה שטרית וכנסיית השכל עם ליאור אלמליח, ושלומי שבן עם דוד מנחם.
דיון במילות השיר
בדומה לג'ו עמר, גם כותב הפיוט, שלמה אבן גבירול, מהפילוסופים והמשוררים הגדולים בהיסטוריה היהודית, נודע בכתיבה המשלבת בין שירת קודש וחול.5
המקור לפיוט, שנכתב במאה ה-11, הוא הספר הראשון מבין חמש המגילות בכתובים של התנ"ך - שיר השירים, המכיל שירי אהבה בין גבר לאישה, ומפורשים לרוב כמשל ליחסים בין ישראל לאל. 'שלום לבן דודי' (למעשה ברוב הגרסאות מוכר כ'שלום לך דודי') מתאר גם הוא דיאלוג בין אישה לגבר. הציטוטים והדימויים שבהם משתמש המשורר לקוחים רובם מ'שיר השירים' ומרמזים על כך שאבן גבירול בעצמו התכוון לאותה האלגוריה.
הבית הראשון מתאר את הפגישה והקריאה של האישה לגבר -
שָׁלוֹם לְךָ דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן
שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְמוֹ רִמּוֹן6
שתי השורות מצוטטות מתוך שיר השירים - דּוֹדִ֥י צַח֙ וְאָד֔וֹם7 (פרק ה' פסוק י'), וכְּפֶ֤לַח הָרִמּוֹן֙ רַקָּתֵ֔ךְ מִבַּ֖עַד לְצַמָּתֵֽךְ (ו', ז'). השורה השניה מרמזת לנשיות, ואולי לצורת פיתוי של הדוברת. בהמשך, דימוי הרימון יתגלה כמורכב יותר, והוא מצביע על הנמשל - האל והגאולה.
בבית השני, והאחרון מפי האישה, היא קוראת לו להזדרז ולבוא אליה,
לִקְרַאת אֲחוֹתְךָ רוּץ צֵא נָא לְהוֹשִׁיעָהּ
וּצְלַח כְּבֶן יִשָׁי רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן
האחות במקרה הזה, לפי שיר השירים, יכולה להיות אהובה - לִבַּבְתִּ֖נִי אֲחֹתִ֣י כַלָּ֑ה לִבַּבְתִּ֨ינִי֙ (ד', ט'). במובן הרומנטי האישה אף מבקשת 'להיכנע' לגבר, כמו שדוד המלך (בן ישי) אשר "הכניע את בני עמון ואת בירתם - רבת". אך אבן גבירול מעמיק גם את משל הגאולה מאחר ו'בן ישי' הוא כינוי למשיח.8
החצי השני של השיר הוא תשובה של הגבר לאישה –
מַה לָּךְ יְפֵהפִיָּה כִּי תְעוֹרְרִי אַהֲבָה
וּתְצַלְצְלִי קוֹלֵךְ כַּמְעִיל בְּקוֹל פַּעֲמוֹן
השורה הראשונה מזכירה פסוק שכתוב פעמיים בשיר השירים "הִשְׁבַּ֨עְתִּי אֶתְכֶ֜ם בְּנ֤וֹת יְרוּשָׁלִַ֨ם֙ בִּצְבָא֔וֹת א֖וֹ בְּאַיְל֣וֹת הַשָּׂדֶ֑ה אִם־תָּעִ֧ירוּ, וְֽאִם־תְּעֽוֹרְר֛וּ אֶת־הָאַהֲבָ֖ה עַ֥ד שֶׁתֶּחְפָּֽץ׃" (ב', ז' ו-ג', ה'), הגבר תוהה על ההזמנה הנמהרת של האישה.
בשורה השניה, קול הפעמונים של האישה מצביע באופן מובהק על הקשר לבית המקדש ועל המעיל של הכהן הגדול שהיה מקושט בפעמון וברימון (אותו רימון 'נשי' מהבית הראשון).9
שורות הסיום של השיר:
הָעֵת אֲשֶׁר תַּחְפּוֹץ אַהֲבָה אֲחִישֶׁנָּה
עִתָּהּ וְעָלַיִךְ אֵרֵד כְּטַל חֶרְמוֹן
בבית האחרון המסיים את החלק של הגבר, הוא משיב לאישה כי אין מה למהר - 'האהבה (או הגאולה) תגיע בזמנה'. הוא קורא לה לחכות לזמן המתאים לאהבה שתגיע בעדינות ובהרמוניה - 'כטל חרמון' (מתייחס לתהלים קלג, ג'), ולא בכוח ובכיבוש (של רבת עמון).
הלגיטימיות של הפיוט
מקור הלחן של 'שלום לבן דודי' לא ידוע. הלחן מוצג כ'עממי' בתקליט הראשון של ג'ו עמר שבו השיר מופיע.10 לעומת זאת, בגרסאות של ברי סחרוף ומאיר בנאי הלחן משויך ל'מוחמד וואהבי'. לא ברור אם אליו התכוון אדווין סרוסי בהתייחסו ללחן שהושמע בבתי הקפה במרוקו.11
בכל אופן, הפיוט בעל האופי המוזיקלי הערבי, מסמל 'גשר' בין האלמנטים הערביים שכור ההיתוך ביקש למחוק ולהצניע, לבין הרדיו הממלכתי והלגיטימציה הציבורית. יוסף בן ישראל, מנהל ה'פולקלור' ברדיו, קידם כאמור את השירים של ג'ו עמר - אך רק את אלה בשפה העברית.12 מכך ניתן להסיק על הכוח של העבריות והיהדות של הפיוט, כמתווכי מזרחיות .
אלמוג בהר - לגיטמיות של יהדות והתפתחות הפיוט במיינסטרים
שאלה על המקום של הפיוט - מחיי הקהילה - לצמצום של בית הכנסת - ובחזרה לקהילה
במאמר 'ידיד נפש, או אורח לרגע?'13 – על כניסתו של הפיוט למוזיקה הישראלית הפופולרית אלמוג בהר מנתח את הגל החדש של הפיוט במיינסטרים, ומונה 'לגיטמציות' שאפשרו את צמיחתו. ראשית ה"לגיטימציה של נוכחות היהדות בספירה הציבורית הלא-דתית, ולהליכה מעבר לדיכוטומיה חילוניות-דתיות שנכפתה בכור ההיתוך". כלומר, תרבות הפיוט היהודית ששימשה כמתווך בין הלחן הערבי לקהל מסוים, ברצועת שידור מוגדרת, הפכה להיות חלק מהשיח התרבותי הכללי. המקורות והמסורתיות כבר לא מתנגשות עם 'מגניבוּת', ואולי להפך. לפי בהר, באותו זמן גם המוזיקה הערבית עברה תהליך לגיטימציה חלקית - ואולי היא לא זקוקה יותר לתיווך (למשל בפרויקטים כמו דודו טסה והכוויתים, נטע אלקיים, כנסיית השכל והתזמורת האנדלוסית הישראלית).
כיום, לאחר שהפיוט נעזר ב"אמני המיינסטרים כדי לפרוץ החוצה ממקומו", עולה השאלה מהו המקום שלו. לאחר שבקהילות שהיו בגלות תרבות הפיוט "תפסה מקום מרכזי גם בחגיגות המשפחתיות, בחתונות, בבריתות, בבר-המצוות, ובמעמדים הציבוריים, והיתה לעמוד תווך קהילתי", ו"עם ההגירה לארץ היא הצטמצמה במידה רבה שוב אל בתי-הכנסת, מהם היא נולדה".
בעת כתיבת המאמר בשנת 2008, בהר מציב אפשרות של התהוות "מסורת פיוט ישראלית, מעין מחזור או סידור לכל העדות", שאליו יחדרו גם לחנים עכשווים של אמני המיינסטרים.
אם מביאים בחשבון שירים כמו 'אדון עולם', 'אנא בכוח', 'והיא שעמדה' ו'שבחי ירושלים' - יתכן כי התהליך הזה התחיל כבר די מזמן.
הערות ומקורות
- "פרק 2: הריני שר," תחנה מרכזית, בהשתתפות ד"ר נעמי צנטנר כהן, עריכה: ערן ליטוין, 31 בדצמבר 2019, פודקאסט, 60 דקות, כאן 88, kan.org.il.
- אופיר טובול, עורך, מהפכה של שמחה: מוזיקה ישראלית־מזרחית (תל אביב: משכל [ידיעות ספרים], 2024), 59.
- בן שלו, "ג'ו עמר: האבא הגדול של המוזיקה המזרחית," הארץ, 4 ביולי 2014 - haaretz.co.il
- ראה:3
- בראדי, חיים, וחיים שירמן, עורכים. שלמה אבן גבירול: שירי החול. בהשתתפות ישראל בן דוד. ירושלים: מכון שוקן למחקר היהדות שליד בית המדרש לרבנים באמריקה, 1974. - schocken-jts.org.il
- מילות הפיוט המנוקדות מתוך אתר הפיוט והתפילה של הספריה הלאומית - nli.org.il
- המילים המנוקדות מ'שיר השירים' מתוך פרוייקט 'חיפוש בתנ"ך' מבית 'דיקטה' - search.dicta.org.il
- מתוך הפירוש לפיוט באתר הפיוט והתפילה של הספריה הלאומית - nli.org.il
- מתוך הפירוש לפיוט באתר הפיוט והתפילה של הספריה הלאומית - nli.org.il
- stereo-ve-mono.com
- בן שלו, "ג'ו עמר: האבא הגדול של המוזיקה המזרחית," הארץ, 4 ביולי 2014 - haaretz.co.il
- ראה:11.
- הציטוטים מתוך: בהר, אלמוג. "ידיד נפש, או אורח לרגע? – על כניסתו של הפיוט למוזיקה הישראלית הפופולרית." 12 באוקטובר 2008. הגרסה המקוונת באתר אלמוג בהר.
