החזירי לי את בני

ימי מהפכה ומלחמה

בשנת 1991, בזמן האזעקות והריצות למקלטים של מלחמת המפרץ, יצא האלבום 'כוכב שנות ה-90' של עופר לוי. אמנם זה היה אלבומו השלישי של לוי, אבל השילוב בין איכות השירים, מוזיקת ה'דיכאון' הבלתי-מתפשרת, ומצב הרוח הציבורי הפך אותו ללהיט מיידי. האלבום סימן את לוי כיוצר חשוב ומשפיע במוזיקה הישראלית. לצד להיטים כמו 'יום הרווקים' ו'מעיין הנעורים', בלט באלבום שיר נוסף - 'החזירי לי את בני' בכאב ובקושי הישירים שלו, בסיפור הקשה, ובאורך והמורכבות המוזיקלית של השיר. מלבד הפיכתו להמנון מזרחי, הוא גם ייצג את 'הגל הטורקי', או 'שירי הדיכאון' שהוא תת-סגנון אשר 'השתלט' על המוזיקה המזרחית למספר שנים, ועיצב את הדורות הבאים שלה.

עד שנות ה-90, המוזיקה המזרחית, או הים-תיכונית, הורכבה בעיקר משילוב תימני-יווני. צלילי העוד והכרם, חיים משה, ג'קי מקייטן, שימי תבורי וזוהר ארגוב הציגו סגנון שירה ומקצבים תימניים שהתערבבו עם הגיטרה והבוזוקי שייבא מיוון אריס סאן. שירים רבים תורגמו מיוונית, או נכתבו בהשראתם של השירים היווניים.

לצד זאת, בצל כור ההיתוך והסכסוך היהודי-ערבי, הצליל הטורקי-ערבי, הֶחָריף והכבד יותר, הוצנע והודר מהמיינסטרים המזרחי.

סגנון השירה, בחירת השירים, כלי הנגינה, ועבודת העיבוד ב'כוכב שנות ה-90' של לוי היו חלק ממהפך מוזיקלי שהפך את הצליל הטורקי-ערבי לליגיטימי ואף לבלתי נפרד מהצליל המזרחי-ישראלי.

תעודת זהות

החזירי לי את בני
עופר לוי
מילים: דני שושן
לחן: עממי

זה קורה במשפחות הכי טובות,
שהשטן פתאום נכנס
לא יודע אם היה צריך לקרות,
דווקא בי הוא נאחז

חשבתי יסתדר עם הזמן,
אך שום דבר לא הסתדר
היא לקחה את בני הקטן,
והלכה למקום אחר

זה שובר לב של גבר, כשהבית ריק
אני בוכה לא בסתר הכאב חונק
השארת אותי פה לבד
הכל מלא כאן אבק
עם הבדידות נאבק, רחמי עלי

אייכה בן, אהוב קטן
הלב שלי שבור מזמן
מתי אשמע אותך אומר אבא
חיים שלי אתה

החזירי לי את בני נשמתי
את קורעת את לבבי
בלעדיכם אין לי אור, רחמי עלי

את הרסת את ביתי, מה עשית לי מה?
את גזלת את גוזלי, איפה בן יקר?
מה נשאר לי בעולם? אין על מה לחיות
איך נשארתי מיותם, איך בא לי לבכות

זה שובר לב של גבר...

שני אלבומיו הראשונים של עופר לוי, 'הקלפן' (1988) ו-'תפילת אדם' (1990) זכו לתפוצה בינונית. לוי זכה להכרה בגבולות הזרם ה'כבד' יותר של המוזיקה המזרחית, אך לא מחוצה לה. המפיק המוזיקלי של אותם אלבומים היה יעקב למאי, פסנתרן מתחום הג'אז שפנה באותם שנה לתפקיד המפיק המוזיקלי. העיבודים של למאי התאפיינו בחדשנות ומורכבות מוזיקלית וטכנולוגית שהמשיכו גם לאלבום השלישי, המצליח - 'כוכב שנות ה-90'.

האלבום שאב את לחניו בעיקר מסגנון ה'ערבסק' שהפך לפופולרי בטורקיה מתחילת שנות ה-80.

אהדת הסגנון (בטורקיה ובהמשך בישראל) בקרב מעמדות סוציו-אקונומיים נמוכים הלכה יד ביד עם התייחסות נפוצה אליו כ'נמוך' גם כן. סטריאוטיפים רבים הגדירו (ולעיתים עדיין מגדירים) אותו כפשטני, וולגרי, רגשני מדי, ולא אומנותי. ראוי לבחון את תוויות אלה ביחס למילים ולצלילים של 'החזירי לי את בני'.

לחן השיר נלקח מ- 'Nisan Yağmuru' (גשמי ניסן) של פרדי טייפור (Ferdi Tayfur), מחלוצי הערבסק בטורקיה. לוי העריץ את טייפור, שאב ממנו את סגנון השירה והפקת הקול, ואף כונה בתחילת דרכו 'פרדי'. הוא ולמאי התבססו על הלחן המורכב והארוך באופן יחסי (שש דקות וחצי) של טייפור והפכו אותו לארוך ועשיר אף יותר.

את פתיחת הגיטרה הספרדית של טייפור לוי ולמאי המירו ל'תקאסים' גיטרה חשמלית המתפתח לאט, ללא משקל, במשך דקה. הסולם שלו הוא 'כורד' מזרחי ללא רבעי טונים, בו משתלבים מוטיבים טורקיים עם אווירה 'פינק-פלוידית'. אחרי התקאסים לוי ממשיך בפתיחה ארוכה משלו, עדיין ללא משקל - מאוואל ערבי במשך ארבעים שניות במקאם 'נהוואנד', המקביל לסולם מינורי מערבי.

לאחר שני החלקים הפותחים, החלק הקצבי של השיר נפתח גם הוא בקטע אינסטרומנטלי ארוך, בהובלת הבגלמה מוסטפה.

בהמשך, השיר עובר בין הסולמות השונים, בין בתים עם מלודיות משתנות (לא כמו מבנה בית-פזמון סטנדרטי) וחלקים אינסטרומנטליים ארוכים. חלקם נוספו ע"י לוי ולמאי על גבי הלחן המקורי (כמו בשירים נוספים שלמאי הפיק ללוי, שכוללים גם ציטוטים משירים ערביים, קטעי ג'אז, ופסקולים מסרטים).

כל האלמנטים הללו התחברו לכדי שיר אחד ארוך (עשר דקות וחצי), עשיר בסולמות ובאינסטרומנטליוּת (כחמש דקות), ובאמצעי עיבוד חדשים.

מילים - הגברים בוכים ביום

חילופי המשמרת במוזיקה המזרחית שהתרחשו בשנות ה-90, התגלמו בדמות הגבר אשר יצר דני שושן במילות השיר. שושן, אשר שב באותה התקופה לישראל מקריירת רוק בבריטניה, חיבר מילים לשירים כמו 'נערי שובה אלי' של מרגלית צנעני ו'טיפת מזל' של זהבה בן (גם הוא שיר ערבסק טורקי).

את הרעיון לשיר הוא שאב מהסרטים ההודים בהם צפה כילד במעברה ברמלה. הוא שאף לשחזר את החוויה של אותם סרטים, ולספק למאזין קתרזיס העובר דרך הכאב והעצב: "מה הגדולה של הסרטים האלה? דרך הבכי באה המנוחה".¹ לתפקיד הגיבור הטראגי, שושן בחר בגבר שבור לב, שאשתו עזבה אותו יחד עם הבן המשותף שלהם.

הגבר של שושן מביע עצב וחולשה באופן מופגן ומוקצן. הוא לא מסתיר את הבכי שלו. זאת, בניגוד לשיר אחר שיצא באותה שנה שנשא מסר הפוך: 'הגברים בוכים בלילה' של אבנר גדסי, מהזמרים הבולטים בדור הקודם ללוי.

"אני בוכה לא בסתר הכאב חונק, השארת אותי פה לבד. אל מול גדסי, הגיבור של לוי לא בוכה בלילה, הוא לא מסתיר את חולשתו ואת מצוקתו הנגרמת מבדידות.

בנוסף, הפסיביות והתלותיות החוזרת של הגיבור הופכת אותו למעין אנטי-גיבור טראגי, שאין ביכולתו לשנות את המציאות. המציאות נחווית כהתרחשות דטרמיניסטית שהוא הקורבן שלה. כל בתי השיר מבטאים את נקודת המבט הזאת.

בבית הראשון הפסיביות מתבטאת במילים "השטן פתאום נכנס" כשהגיבור "לא יודע אם היה צריך לקרות" האסון שהתרחש.

"חשבתי יסתדר עם הזמן, אך שום דבר לא הסתדר". החל מהבית השני אפשר להבחין בריבוי של פעלים סבילים ובחוסר אונים. כך גם בשורה המרכזית מהפזמון: "זה שובר לב של גבר".

בבית השלישי הגיבור שואל "מתי אשמע אותך אומר אבא", הוא תלוי בפעולותיה ובנוכחותה של האישה: "החזירי לי את בני נשמתי, את קורעת את לבבי, בלעדיכם אין לי אור, רחמי עלי".

את המתח והכאב המוזיקליים והמילוליים של השיר, שושן לא פותר בסוף השיר, לא מרכך אותם בסיום הוליוודי (או בוליוודי). כמו בטלנובלה טורקית, הגיבור נשאר טרגי, הוא 'יתום' שמחצין את הרצון שלו לבכות:

"את הרסת את ביתי, מה עשית לי מה?
את גזלת את גוזלי, איפה בן יקר?
מה נשאר לי בעולם? אין על מה לחיות
איך נשארתי מיותם, איך בא לי לבכות".

המפנה הטורקי

ההצלחה של לוי, לצד אמנים נוספים כמו זהבה בן ואלי לוזון, שביצעו לחני ערבסק טורקיים, הפכו למגמה חשובה בתוך המוזיקה המזרחית שנקראה 'הגל הטורקי' או 'מוזיקת דיכאון, מגמה שקראה תיגר על היווניות 'הים-תיכונית' שהייתה מרכזית ביותר עד לאותן השנים.² הסגנון הטורקי הצמיח מתוכו מספר רב של זמרים הכולל את שרית חדד, שריף, אבי ביטר, ליאור נרקיס, קובי פרץ, מושיק עפיה ועוד. חלקם הפכו לדמויות מובילות במיינסטרים המזרחי והישראלי בכלל.

ההבחנה במפנה סגנוני זה שופך אור על האופן בו גורמים שונים, מוזיקליים לצד סוציולוגיים, משפיעים על היצירה ועל ההעדפות המוזיקליות בישראל.

בדומה לסגנונות רבים, הגל הטורקי לא הגיע יש מאין. הייתה לו תשתית קטנה בה נשתלו הניצנים למפנה. "אחרי הצלחת הערבסק בטורקיה, שגם שם הוא היה סגנון של אוכלוסיות חלשות ומהגרים, נפתחו בארץ שני מועדוני מוזיקה טורקית", מספר אלעד קימחי, המפיק המוזיקלי של פרויקט 'מלך הקסטות'.³ "הראשון היה באלנבי. הכינוי שלו היה 'המועדון של המדוכאים'. זמרי הבית שלו היו אבי ואתי כהן. אבא של אבי, איזידור היה ימאי ממוצא טורקי. ככה הוא יכל להביא לארץ תקליטים של מוזיקה טורקית. המועדון השני נקרא 'פאמי בבק'. הוא היה ביפו בכיכר השעון. שם עופר לוי התחיל את דרכו. הוא שר ממש כמו פרדי טייפור אותו העריץ, וזה היה הכינוי שלו - פרדי. אנשים באו לשתות ולאכול אוכל טורקי, וביקשו לשמוע את פרדי".

השילוב בין הזיקה למוזיקה ולתרבות טורקית, לבין גורמים חיצוניים, כמו המסחר הימי בין המדינות שהוביל להיכרות עם האלבומים, התעצם בדיוק בשנה בה יצא 'החזירי לי את בני', 1991.

קשה להתעלם מההתאמה הכרונולוגית בין הגל הטורקי המוזיקלי, לבין הידוק היחסים המדיני שהתרחש בדיוק באותן השנים ונקרא 'שנות הזוהר'. הפשרת היחסים החלה באמצע שנות ה-80, ו'שנות הזוהר' התחילו ב-1991 בעקבות ועידת מדריד והתנעת תהליכי השלום של ישראל. הקשר התחזק בעקבות הצורך המשותף בהתמודדות עם טרור סורי, ובצורך הטורקי ביחסים צבאיים ובנשק מארצות הברית ומישראל.⁴ עם החתימה על הסכמי סחר ותיירות, החלה תנועה גדולה של ישראלים בטיסות לטורקיה. שם, רבים מהם נחשפו למוזיקה הטורקית, הביאו איתם תקליטים, ותרמו להפצת הסגנון ולהגברת הביקוש אליו בישראל.

התחממות היחסים תרמה גם למעבר של מוזיקאים טורקים לישראל. נגנים כמו מומין ססלר (קאנון וקלידים), ילמז טשצ'שמה (כינור), ומוסטפא האקופור, השתתפו בחלק מרכזי מתוך הקלטות וההופעות של הגל הטורקי, ותרמו רבות לעיצוב הסגנון ולמידת 'הטורקיות' שלו.

היחסים בין המדינות התקררו בתקופתו של רג'פ טאיפ ארדואן, עם שיט המרמרה ב-2010, והתנתקו במלחמת חרבות ברזל, שלאחריה פסקו לחלוטין הטיסות והעסקים בין המדינות. ניתן לשער כי בתקופת האינטרנט, היוטיוב והספוטיפיי ההשפעה התרבותית של מהלך כזה תהיה פחותה. אך נדרשות עוד מספר שנים כדי לעמוד על ההשפעה של מציאות זאת, המתקיימת בד בבד עם תהליכים מנוגדים כמו הסכמי אברהם שפותחים את השער ליחסים עם מדינות בעלות פוטנציאל להשפעה מוזיקלית מזרחית על המוזיקה הישראלית המקומית.

הערות ומקורות

1. ראיון עם שושן מתוך הפודקסט שיר אחד, כאן. 'החזירי לי את בני - עופר לוי' בהנחיית רום אטיק.
2. "ב- 1991 , ציין העיתונאי רינו צרור שזמרות כמו זהבה בן מתחילות להקליט סגנונות “מסוכנים“ יותר ( כלומר, “מזרח – תיכוניים“ ), וזונחות בתוך כך את השירים היווניים והים – תיכוניים הקודמים לטובת מה שהוא קרא לו 'תורכית – תורכית'." מתוך הספר: אין דבר כזה מוזיקה מזרחית : מסע אל ימיה הראשונים של המוזיקה שחוללה מהפכה תרבותית בישראל/איימי הורוביץ. הוצאת הקיבוץ המאוחד,2024.
3. ראיון אישי.
4. Jonathan Ghariani, "Turkish-Israeli relations: ‘the golden years’, 1991– 2000," Israel Affairs 30, no. 1 (2024): 5–24.